top of page

החולה ה- 99

מאת: ליאורה רובין

מתוך הספר קצרים שעתיד לצאת: "החיים הם קרקס"

האלמוני הובא למיון, קצת אחר חצות, חסר הכרה. ללא ספק לא נראה כהומלס, כאלו מזהים במחלקה כל יום. הוא היה נקי ואף מגולח ובגדיו היו נראים יקרים מהרגיל. האלמוני היה חסר זהות. מלבד ארנק מעור שחור של "בראון באפל" ובתוכו מעט מטבעות היה חף מתעודות. האחיות גרסו שהינו פושע. תורן המחלקה שיער שהוא  נשדד אך האלמוני היה חף מפצעים או סימני אלימות. לבסוף הוחלט לבצע בו נתיחה לקביעת סיבת המוות ולהכניסו לקירור לשבוע עד אשר ימצא לו דורש.

 

המוות היה אורח קבע של הד"ר. תמיד מתגנב לחייו מבלי הזמנה. פעם הפתיע  ביום נישואיו העשירי, ממש לפני שעמד לצאת לחופשה בהוננלולו. הוא ביטל את החופשה ברגע האחרון וחלומות הרביצה על חוף בצבע קמח ומי קוקוס התחלפו בניסיון לסלק את המבקר הבלתי רצוי החוצה. באחת הלילות אף קפץ לבקר פעמיים מבלי להודיע וזאת בהפרש של שלוש שעות וארבעים וחמש דקות. עם השנים הד"ר פיתח אדישות אל מול פניו האטומות והבלתי מתפשרות של האורח שהיה בא והולך אך תמיד ידע להילחם  עמו עד הרגע האחרון. הד"ר שנא להפסיד.  תשעים ושמונה פעם שמע את נשימתם  האחרונה של החולים, היה מביט בהם לרגע קט כאילו מנסה לנחש את חייהם ואחר היה מתקלח  ארוכות ונוסע למסעדת "פלמירה" הצרפתית, מזמין לעצמו בקבוק קיאנטי משובח וארוחת מלכים בת שלוש  מנות וקינוח. הד"ר היה מתענג מכל ביס, חוגג  במעין טקסיות שקטה עליה החליט את חייו של כל חולה מת.
 
"פלמירה" שכנה בתוך מלון בוטיק יוקרתי ואלמוני צעיר לבוש חליפה שחורה, מחויטת, בעל פפיון מוזהב, קיבל את פניו  בכניסה. שנדליירה זהובה נפלה באלגנטיות באמצע המסעדה והעניקה לה אור צהוב עמום, מעט אפל לשעת בוקר מוקדמת. השולחנות העגולים היו עטויים במפה לבנה מסאטן נעים וכלי האוכל היו מצופים בזהב עדין. המסעדה הייתה כמעט ריקה ומלצרית יפה המשיכה למלא את כוסו תוך צלצול טלפון אשר בישר לו שהנתיחה קבעה שהאלמוני הורעל בנשיקה.            
                                                                                                                 
המשך יבוא...
bottom of page